כמה שפחדתי. התחננתי בלב שיהיה טוב ושרק לא יצחקו עליי

"הזיכרון הראשון שלי היה ביום שעליתי לכיתה א'. זה היה היום שיצאתי לאוויר העולם אחרי הפציעה הקשה שהיתה לי. הייתי אז בן חמש וחצי. עמדתי ברחבת בית הספר בלי כיסא הגלגלים שליווה אותי בזמן השיקום, בלי האחיות הרחמניות שתמכו בי, רק אני מול שאר העולם". כך כותב אסף גרינבאום בפוסט מרגש.

41% מהישראלים חושבים שזה מקובל להתבדח על חשבון אדם עם מוגבלות !! זהו אחד מהנתונים המזעזעים שעלו בסקר שנעשה כאן בישראל לכבוד יום הנכה הבינלאומי שחל ביום שני האחרון.
ואני מכיר כל כך טוב את הנתון הזה.
כמה שאני מכיר אותו מקרוב. הוא היה שם תמיד. נוכח. קיים. הפחד הזה שנמצא איתך בכל מקום, בכל פעם כשמשהו מביט עלייך, כשאתה הולך ברחוב, כשאתה נוסע באוטובוס ואנשים בוהים בך, כשאתה מגיע למקומות חדשים.
הוא מכרסם בך, הוא מחסיר פעימה.
אבל אתה לומד לחיות עם זה, אתה מתרגל ובמהלך השנים אתה לומד להאמין בעצמך, לקבל את מי שאתה, לומד לנצח.
אבל זה לוקח זמן….

הזיכרון הראשון שלי היה ביום שעליתי לכיתה א'. זה היה היום שיצאתי לאוויר העולם אחרי הפציעה הקשה שהיתה לי. הייתי אז בן חמש וחצי. עמדתי ברחבת בית הספר בלי כיסא הגלגלים שליווה אותי בזמן השיקום, בלי האחיות הרחמניות שתמכו בי, רק אני מול שאר העולם.
אני זוכר שעמדתי שם מול החברים החדשים שלי ופחדתי, אוי כמה שפחדתי. התחננתי בלב שיהיה טוב ושרק לא יצחקו עליי.
לא הייתי שלם עם האני החדש שלי. הרי רק לפני חודשיים הייתי בן אדם רגיל עם ים של ביטחון ופתאום אני עומד מול כולם, חשוף, פגיע, עם יד ורגל שלא משתפים איתי פעולה ועם רוק מעצבן ובלתי נשלט שיוצא לי מהפה. והבנתי הכול. הבנתי שאני מושא קל לבדיחה, לחיקויים.
והם הגיעו, זה לא פסח גם עליי. למרות שהתפללתי ממש חזק לאלוהים הם הגיעו. החיקויים, ההקנטות, הצחוקים מאחורי הגב והירידות על הילד שהייתי.

אבל אז הגיעה המלאך שלי. המלאך ששמר עליי תמיד, מי שעזרה לי להתגבר על כל הרוע הזה שהיה סביבי – אמא שלי.
היא הייתה שם בשבילי. לימדה אותי להתגבר על הפחד, להתגבר על הכאב, לא לראות את הילדים שמחקים אותי ולא לשמוע את אלה שצחוקים עליי.
היא לימדה אותי להקשיב רק לקול הפנימי שלי ולהאמין שאני לא שונה. שאולי מבחוץ אני אחר אבל מה שחשוב זה מה שבפנים.

וזה עזר. היא הצילה אותי. היא נתנה לי ביטחון ובזכותה השלמתי עם הנכות שלי והפכתי להיות אדם שלם. אדם שאוהב כל חלק בגוף שלו.

אני גאה להיות נכה ותאמת שטוב לי.

אבל אני לא שוכח.
אני לא שוכח את הפחד, את העלבונות, את הבדיחות על חשבוני ואת החיקויים המשפילים.

3 עשורים עברו מאז. 3 עשורים ושום דבר לא השתנה.
42% אחוזים מהעם שלנו עדיין חושבים שזה מקובל לצחוק על אנשים עם מוגבלויות.
אני שואל עד מתי? עד מתי זה ימשך?
מתי תבינו שאנחנו חשופים ורגישים יותר מכל אדם אחר, מתי תבינו שכשנפצענו או כשנולדנו מוגבלים גם הביטחון העצמי שלנו נפגע.
אנחנו הנכים צריכים שתחזקו אותנו, שתחבקו אותנו, שתתנו לנו להרגיש שווים.

אז בפעם הבאה, שנייה לפני שאתם מתבדחים אל חשבוננו תעצרו שנייה ותזכרו שלי היה את המלאך ששמר עלי אבל לא לכל אחד יש את המלאך שישמור עליו מפניכם. תזכרו תמיד

#כולנו_שווים#